י. ס. באך (1685-1750) קנטטה 131 "ממעמקים"

באך היה מנגן העוגב בכנסיות של ארנשטאט ומילהאוזן ומנהל המוזיקה בוויימאר , בקתן ובלייפציג. בכל המשרות האלה, מתפקידו היה לספק קנטטות חדשות לתפילה בימי הראשון. קנטטות אלה חוברו, לאו דווקא בתור יצירות בנות אלמוות, אלא לשימוש מיידי. הרכב הכלים והקולות נקבע לפי הכוחות אשר עמדו לרשותו באותו השבוע. הקנטטות נועדו לביצוע חד פעמי. בגלל גישה זו, לא הייתה השגחה מיוחדת על שמירת התווים לאחר הביצוע, וחלק מהקנטטות אבדו. נותרו 195 קנטטות כנסייתיות של באך, אך סוברים שהוא חיבר קרוב ל-300. פירושו של דבר: לו היו בידינו כל הקנטטות של באך, הן היו מהוות סידרה המכסה את פרשיות כל ימי הראשון וימי החג במחזור של חמש שנים. (נוסף לכך, חיבר באך 23 קנטטות חילוניות).

בשנת 1707, בהיותו בן עשרים ושתיים, הגיש באך מועמדות למשרת נגן האורגן במילהאוזן. הראיונות להם הוזמן נדחו עקב שריפה גדולה, שכילתה חלק ניכר מן העיר וגבתה קרבנות בנפש. ביולי אותה שנה קיבל באך את המשרה. הגדרת תפקידו היתה "נגן האורגן של כנסיית סט. בלאסיוס". תוך זמן קצר הורחבה מסגרת עבודתו, כך שבאך חיבר יצירות גם לכנסיות סמוכות. קשר מיוחד נוצר עם גאורג כריסטיאן איילמר, הכומר של כנסיית סט. מארי. איילמר ערך את הטקסט לקנטטה. עיקר הטקסט לקוח מתהילים ק"ל, כשנוספים לו שני בתים מתוך המנון לותרני. לא ידוע לאיזה אירוע חוברה הקנטטה. קיימת סברה, כי היצירה חוברה לטקס זיכרון לנספים בדליקה הגדולה. קנטטה 131 היא ככל הניראה המוקדמת ביותר של באך, רק קנטטה 150 אולי מוקדמת יותר.

חלקי הקנטטה זורמים כיחידה אחת ללא הפסקה. יחד עם זאת ניתן להבחין בה בחמישה חלקים. לקנטטה מבנה סימטרי, הבנוי על שלושה עמודי תווך מקהלתיים, המופרדים ביניהם על ידי קטעי סולו. קטע הסולו הראשון הוא אריה לבס, כשהוא מלווה בצלילים ארוכים של מנגינת הכורל בפי הסופרן המקהלתי. פרק הסולו השני (רביעי ביצירה) הוא אריה לטנור, מלווה בצלילים ארוכים של פסוק נוסף מן הכורל בפי האלט המקהלתי. באך מתייחס לטקסט בבואו להלחין מוזיקה ווקאלית. כבר בפתיחת היצירה, המלה "ממעמקים" זוכה לתיאור הולם בזכות המיקום הנמוך של קולות הזמרים (האלט והבס) ובקווים מלודיים יורדים במרווחים גדולים. בהמשך הפרק הופך המרקם להיות סילבי (תו אחד לכל הברה) למעט המלה Flehens – תחנוני. התחנונים זוכים להבלטה מיוחדת על ידי פיצול המילה באמצעות הפסקה בתוכה, לעתים תוך שימוש במרווח גדול (ספטימה מוקטנת) ובאופן מליסמתי (הרבה צלילים להברה אחת). את הקנטטה מסיימת פוגה גדולה ומורכבת, אשר עובדה מאוחר יותר על ידי באך לאורגן סולו.